זהירות לא להרדם

תקציר פוסט, נדבר כאן על:
1. הרגע שאתם תופסים את הראש בתסכול כי הדברים לא צריכים להיות ככה
2. מה אופציות הפעולה שלכם
3. הסיבות למה לא לפעול
4. הסיבות למה כן לפעול
5. למה אנחנו מתערבים לכם בחיים בכלל.

תחשבו כמה פעמים בשבוע האחרון התאכזבתם, כעסתם, התסכלתם או נעצבתם כתוצאה מפעולה, אמירה, ספין, אוזלת יד או כל דבר אחר שמגיע מ'למעלה' ולכאורה אין לכם השפעה בו.

התחושה שעולה כשאנחנו נוכחים במשהו שסותר את עולם הערכים שלנו, היא התנגדות שמתבטאת באחת התחושות שציינתי פה למעלה.
ואחד הדברים הקשים שיעלו פה, זו תחושת חוסר האונים. שאתה יודע שאין לך מה לעשות עם העוול, כי מדובר ב'תהליכים גדולים ממך' שמתרחשים במחשכי הפוליטיקה או באור המסנוור של האפלה האנושית.

אבל כשאתה רוצה להיטיב עם עצמך בכל דבר, כך אומר גשה מייקל רואץ' בספר המושלם 'להב היהלום', אתה צריך למצא מישהו עם אותה הבעיה ולעזור לו. כך תוכל לעזור לעצמך. הבודהיזם יקרא לזה קארמה, או חוק הסיבה והתוצאה, אבל אתם יכולים לקרא לזה איך שתרצו.
כשאני מרגיש שאין לי איך להשפיע במשהו ואני מתעצבן על עוד עוול חברתי או סביבתי, יש בי שלוש ברירות


יש לכם שלוש ברירות

1. להתעלם וזה ישכח = הפתרון של מרבית האנשים
2. לקטר על זה בפייסבוק, לקבל מלא לייקים ולהרגיש טוב עם עצמי
3. לתמוך באדם או עמותה שפועלים אקטיבית כדי לסובב את המחוג לצד השני וליצור שינוי באותו נושא בדיוק.

נראה לי שהבחירה פה היא די פשוטה לא?
אני לא יודע למה אנחנו מחווטים בצורה הבסיסית לאפאתיות או יאוש או לעשות פעולות כמו קיטורי פייסבוק או חתימה על עצומות שלא ילכו לשום מקום אבל מסתבר שהרבה יותר קשה להניע אותנו לתת עשרים שקל לעמותה מאשר לכתוב פוסט ולהתווכח בתגובות עם אנשים במשך שלושה ימים.

אבל אז מתחילות הסיבות למה לא

1. נגיד 'אין כסף', זו הסיבה המרכזית. וזה בסדר ומקובל ומכובד והגיוני ולגיטימי. 
אבל, עשרים שקל? חמישים שקל? באמת-באמת-באמת אין את הסכומים היחסית-יחסית נמוכים האלה, כדי להשקיע בעתיד שאתם מתפללים שיתקיים עוד בתקופת חייכם, ואם לא – לפחות לטובת הילדים שלכם?

2. נגיד 'בעמותות אנשים יושבים על משכורות עתק, למה שאתן להם כסף' 
כן, יש עמותות כאלה. מעטות יחסית וקל לגלות מי הן, אם זה כבר נושא שמעניין אתכם. ויש בערך 894543 עמותות אחרות שאנשים עובדים בהן על שכר זעום במיוחד, מתוך תחושת שליחות – אם לא בהתנדבות מלאה.

3.  נגיד 'מה זה יעזור, גם ככה הדברים רקובים מהיסוד'. 
כן, אבל אומרים שההפך מהאהבה היא לא השנאה אלא האפאתיות. אפאתיות זה האויב הגדול ביותר שלכם. הבחירה שלכם באיזה צד אתם, בצד האוהב וחומל ורוצה להשפיע, או בצד האפאתי. אם אפאתי, אתם קצת מאבדים את הזכות להתלונן, סורי. זה פשוט לא ככ עובד ככה.

אבל למה לדבר למה לא, בוא נדבר למה כן

עשו לעצמכם הרגל = עיצבנו אתכם בנושא מסוים? לכו תתמכו, אפילו ב-20 שח חד פעמיים,
במישהו\מישה\עמותה\גוף שמטפלים בדיוק באותו נושא, ופועל לעשות למענו.

כי ככה אתם:
1. זורעים זרעי קארמה בעולם > כלומר, אם אתם נותנים, אתם תקבלו בחזרה. 

2. פועלים אקטיבית לעשיית הטוב > כלומר, מפסיקים להיות מתלוננים פאסיבים.

3. מאמנים את שריר הנתינה > כלומר מתחילים להשתפר בנתינה ומבינים שנתינה זה לא רק תרומת כליה אלא גם 25 ש"ח למען תקשורת חופשית, נשים בסיכון, כדור הארץ או כלבים רעבים. תבחרו אתם.

4. מוצפים בשילוב של סרוטונין ואלטרואיזם > סרוטונין. מה שאחראי על תחושת האהבה במוח. זו כימיה נטו, אתם יכולים לעזור לה לקרות באמצעות מעשים אקטיבים שיעוררו אותה.

5. מקבלים תחושת סיפוק שעשיתם ולא רק התבכיינתם בפייסבוק. > זה ממכר, שמעו לי.
 

וזו הסיבה שאנחנו כאן

כדי לספר לאנשים על פרויקטים מהממים שעושים שינויים רדיקלים בעולם ומגייסים השקעה מהציבור.
וזו הסיבה שיש לנו סדרת רשת ופודקאסט על אנשים בדיוק כמוכם שעושים דברים מטורפים ושינויים רדיקלים בעולם שעליו אנחנו הולכים.
וזו הסיבה שאני רוצה שתירשמו לרשימת תפוצה שלנו, כדי שנוכל לספר לכם על פרויקטים חדשים, פרקים חדשים בסדרה או פוסטים חדשים בבלוג הזה. 
 

בואו להיות חלק מהעולם שאנחנו רוצים ליצור פה. עולם של אקטיביסטים שבוחרים להשתתף, ולא להשאר בחוץ.

יאיר יונה

שתפו:

Share on facebook
Share on twitter
Share on email
נגישות